בית משפט השלום תל אביב-יפו
ת.א 010315/01
בפני: כב' השופט לנדמן מוקי
04/09/02
בענין:
פישלר פנחס התובע
נ ג ד
1 . דנינו אתי
2 . דר' ברנשטיין אליצור
3 . מכון "שלם" א.מ. (1995) בע"מ
על ידי בא כוח עורך דין בן ישי הנתבעים
פסק דין
1. בתביעה זו, אשר מקורה בתביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות ואשר הועברה לבית משפט השלום, צומצמה השאלה העומדת להכרעה, בהסכמת הצדדים בישיבת יום 22.10.01, לשאלה האם על פי המצב החוקי הקיים במדינת ישראל, מוסמכת בעלת תואר ראשון ושני במחלקה למדעי ההתנהגות ובעלת הסמכה כמטפלת משפחתית מוסמכת, ליתן טיפול פסיכותרפויטי כפי שנקבע בהחלטת בית הדין הרבני.
השתלשלות עובדתית וטענות הצדדים
2. בין התובע לבין גרושתו, התנהלו מזה מספר שנים הליכים שונים המתייחסים לבנם הקטין, לרבות לגבי הסדרי המשמורת, הביקור והראיה של הקטין.
3. במסגרת הליכים אלו עברו בני הזוג הליכי אבחון ובין היתר ניתנה ביום 22.4.96 חוות דעת בחתימת הפסיכיאטרים דר' א. גולומב ודר' אנייס ליאור, בה הומלץ כי גרושתו של התובע תקבל טיפול פסיכותרפויטי (הגם שזה המינוח אף בסעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים, תשל"ז – 1977, להלן: "חוק הפסיכולוגים", אשתמש להלן במינוח טיפול פסיכותרפי).
4. המלצה זו שבחוות הדעת אומצה עוד בשנת 96 על ידי בית הדין הרבני, שם נידון עניינם של בני הזוג
5. בסמוך למועד החלטת בית הדין הרבני, הגיעה האישה לנתבעת 3 ולאחר ראיון ראשוני, הועבר הטיפול בגרושתו של התובע לטיפולה של נתבעת 1.
6. הנתבעת 1 נפגשה מאוחר יותר גם עם התובע, בנו וגרושתו והטיפול על ידה נמשך עד שלהי קיץ 1998, אז נוצר נתק בין הצדדים.
7. התובע הגיש תלונה כנגד הנתבעים לועדת התלונות שעל פי חוק הפסיכולוגים, אשר כללה נימוקים שונים.
הועדה החליטה, ככל שהדבר צריך לענייננו, כי במצב החוקי הקיים ובהעדר חוק הפסיכוטרפיה, לא ברור בדיוק מיהו המוסמך לתת טיפול פסיכותרפי, ועל כן, למעט במקרה של פסיכולוג שאינו פסיכולוג קליני, לא ניתן כיום למנוע מאדם לעסוק בפסיכותרפיה.
בנוסף ציינה הוועדה כי בפועל גם עובדים סוציאליים עוסקים בתחום.
8. התובע טוען כי הנתבעת 1 איננה מוסמכת לבצע כל טיפול פסיכותרפי, שכן טיפול כגון דא יכול שיעשה אך ורק על ידי או מטעם פסיכיאטר או פסיכולוג קליני מוסמך (כאשר התובע משנה טעמיו לעניין כשרות עובד סוציאלי להעניק טיפול פסיכותרפי).
9. הנתבעים טוענים כי ההגבלה על העיסוק בפסיכותרפיה חלה על פסיכולוגים רשומים בלבד וכי אין מגבלה חוקית על עיסוק בתחום זה למי שאינו פסיכולוג.
מבנה הדיון
10. נקודת המוצא הינה חוק יסוד: חופש העיסוק, הקובע כלהלן:
"כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד".
ראה גם, טרם חקיקת חוק היסוד, את דברי כב' הנשיא שמגר בבג"צ 337/81 מיטרני נ' שר התחבורה, פד"י לז(3) 337, בעמ' 353 (להלן: "עניין מיטרני")
"נקודת המוצא המקובלת בחברה חופשית, היא, כי אדם רשאי לעסוק בכל עבודה או משלח יד, כל עוד לא נקבעו לגביהם הגבלות או איסורים, ואילו האחרונים אין להטילם ולקיימם אלא לפי הוראתו המפורשת של החוק".
11. אבחן האם קיים חוק המגביל את העיסוק בפסיכותרפיה ובאם כן – האם הוא עומד בתנאי פיסקת ההגבלה שבסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק.
12. באם לא קיים חוק (העומד בפסקת ההגבלה), המגביל את העיסוק בפסיכותרפיה, כך שההגבלה חלה אף על הנתבעת 1 – הרי דין התביעה להידחות.
13. אך ראשית לכל, יש לבחון מהו טיפול פסיכותרפי.
טיפול פסיכותרפי – מהו
14. לכאורה, ניתן לומר כי אין צורך, בענייננו, להגדיר מהו טיפול פסיכותרפי, שהרי הצדדים הסכימו כי הטיפול אשר ניתן על ידי הנתבעת 1 הוא טיפול פסיכותרפי.
אציין גם כי ניסיון הנתבעים לטעון, לאחר ההסכמה, כי הטיפול שניתן על ידי הנתבעת 1 לא היה טיפול פסיכותרפי, נדחתה על ידי בהחלטה מיום 11.11.01.
15. אולם, עדיין קיימת חשיבות לנסות ולהגדיר מהו טיפול פסיכותרפי (בהעדר הגדרה בחוק), שכן לא ניתן לבחון האם קיים חוק המסדיר ו/או המגביל את העיסוק בפסיכותרפיה, מבלי להגדיר מהו טיפול פסיכותרפי.
16. טיפול פסיכותרפי, במשמעותו המילולית, הינו ריפוי הנפש.
הטיפול מוגדר בספרות כך:
"שיטת טיפול פסיכולוגית, שמטרתה לטפל בהפרעות או בבעיות נפשיות, להקל עליהן ולרפא אותן בעזרת שיטות טיפול פסיכולוגיות ייחודיות, המבוצעות על ידי אנשי מקצוע מיומנים, שיש להם הכשרה מיוחדת לכך. הטיפול מתבצע מתוך הסכמה הדדית בין המטפל למטופל, והם קובעים ביניהם את מסגרת הטיפול ואת תנאיו... הטיפול נקבע יותר על ידי המטפל. בניגוד לטיפולים הרפואיים שהטיפול בהם מוסכם על המטפל ועל המטופל כאחד, הכשרתו של הפסיכותרפיסט, הנסיבות, המטרה והיחסים המיוחדים בין המטפל למטופל הם מגדירים את הטיפול הנפשי כפסיכותרפיה...מטרות הטיפול הן להביא לשיפור במצב הרגשי והקוגניטיבי, לשיפור בגישות ובהתנהגות שגורמות סבל לחולה ולסביבה, ולסלק סימפטומים מטרידים ומציקים...האמצעים הטיפוליים – קשר, אמון, תמיכה, הזדהות עם המטפל, סוגסטיה, למידה, פרקון (קתרזיס), העברה, אינטרפטציה ועיבוד. הדגש משתנה לפי השיטות השונות של הפסיכותרפיה". (פרופ' אליצור, טיאנו, מוניץ ונוימן, פרקים נבחרים בפסיכיאטריה, פרופ' מוניץ, עורך, הוצאת פפירוס, אוניברסיטת ת"א, 1995, עמ' 517, להלן: "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה").
17. לתיאור שוטף וקולח של אופן הטיפול הפסיכותרפי עצמו, על גווניו השונים, ראה ספרו השווה לכל נפש, תרתי משמע, של דר' יובל, סערת נפש, קשת הוצאה לאור, 2001.
18. מבלי להתיימר ולהגדיר את הפסיכותרפיה, נראה כי ניתן להסכים על ההגדרה כי טיפול פסיכותרפי הוא אוסף טכניקות של טיפול בדיבור, המצריך הכשרה מצד המטפל וקשרי אמון בין המטפל והמטופל, ואשר נועד להשיג מטרה בתחום הנפשי או ההתנהגותי.
19. עתה, כאשר רכשנו מושג מהו טיפול פסיכותרפי, נבחן האם סוג טיפול זה מוסדר באופן כלשהו בחקיקה.
החקיקה הקיימת
20. אין בנמצא חוק ספציפי המסדיר את כלל העיסוק בפסיכותרפיה. משך שנים נעשים נסיונות לחוקק חוק בענין, אך הנסיונות טרם הבשילו לכלל גיבוש של חוק הפסיכותרפיה (ראה, מבקר המדינה, דו"ח שנתי 49, ע"מ144-145).
21. החוק המזכיר טיפול פסיכותרפי, הינו חוק הפסיכולוגים (סעיף 9(ב) לחוק).
כמו כן, מסדיר חוק הפסיכולוגים את כלל העיסוק בפסיכולוגיה. לפיכך, יש לבחון האם חוק הפסיכולוגים מסדיר גם את העיסוק בפסיכותרפיה.
חוק הפסיכולוגים – עיסוק בפסיכולוגיה
22. עיסוק בפסיכולוגיה מוגדר בסעיף 1 לחוק הפסיכולוגים כך:
"עיסוק מקצועי כמשלח יד באבחונם ובהערכתם של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לעניינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג".
23. אופן הגדרה זה בעייתי למדי שכן, זו, בעצם, הגדרה טאוטולוגית המגדירה את המונח הטעון הגדרה בעזרת המונח עצמו. גם הנאמר בסיפא לסעיף "הנעשה בדרך כלל בידי פסיכולוג", בעייתי, שכן, מחד הוא מניח קיומם של יוצאים מן הכלל ומאידך, לכאורה, לא יתכנו יוצאים מן הכלל, שהרי סעיף 2(א) לחוק הפסיכולוגים קובע את ייחוד המקצוע:
"לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג...".
היינו, לכאורה, כל יוצא מן הכלל יעבור על ההוראה בדבר ייחוד המקצוע!
24. הגדרת עיסוק בחוק כעיסוק הנעשה בדרך כלל בידי אותו בעל מקצוע, חוזרת על עצמה במספר חוקים מקצועיים (סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו – 1996, סעיף 1 לפקודת הרופאים (נוסח חדש), תשל"ז – 1976).
לא עלה בידי למצוא פסיקה מפורשת לגבי פרשנותה של תיבה זו. יתכן כי המחוקק נמנע מהגדרה מפורטת של "עיסוק בפסיכולוגיה" והסתפק בהגדרה כללית למדי של תחומי עיסוק בתוספת "הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג" מתוך הנחה כי מובן מהם הטיפולים הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג.
25. אולם, הנחה זו מוטלת בספק ויוצרת קושי, לפחות כאשר אותו טיפול נעשה הן בידי פסיכולוג והן בידי בעל מקצוע אחר. אבהיר:
נצא, לרגע, מנקודת מוצא כי טיפול פסיכותרפי נעשה בדרך כלל בידי פסיכולוג.
לאור הוראת סעיף 2(א) לחוק הפסיכולוגים, בדבר ייחוד המקצוע, נאסר על מי שאינו פסיכולוג לעסוק בכך.
מאידך, מהחלטתה של ועדת התלונות שעל פי חוק הפסיכולוגים, אשר דנה בתלונת התובע, עולה כי "...מן המפורסמות כי עובדים סוציאליים עוסקים בפועל בתחום אף במסגרות ממשלתיות וציבוריות" (פרק ה' להחלטה, הסיפא לפסקה שלישית).
גישה זו נתמכת גם במדריכי השירותים של קופות החולים השונות, בהם, תחת "פסיכותרפיה" מופנים מבוטחי הקופות הן לפסיכולוגים קליניים והן לעובדים סוציאליים (ראה, למשל, מדריך השירותים של קופת חולים מכבי לשנת 2002).
26. סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים, תשנ"ו – 1996, מגדיר עיסוק בעבודה סוציאלית כלהלן:
"עיסוק מקצועי, כמשלח יד, לשיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה בדרך של טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה הנעשית בדרך כלל בידי עובד סוציאלי ובשיטות טיפול מקצועיות הנהוגות בעבודה סוציאלית".
סעיף 3 לחוק הנ"ל קובע את ייחוד המקצוע בעבודה סוציאלית לעובד סוציאלי.
27. מאחר וראינו לעיל כי אחת משיטות הטיפול הנהוגות בעבודה סוציאלית הינה הפסיכותרפיה, הרי לכאורה עובד סוציאלי, כאשר הוא נוקט בשיטות פסיכותרפיות במסגרת עיסוקו, פועל כדין ואינו מסיג גבול מקצוע הפסיכולוג
28. הדרך ליישב את האמור לעיל עם חוק הפסיכולוגים, הינה בהבנה שנקודת הכובד אינה בטכניקת הטיפול (פסיכותרפיה), אלא במטרת הטיפול:
אם מטרת הטיפול היא טיפול, אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 1 לחוק הפסיכולוגים;
אם מטרת הטיפול היא שיפור תפקודם האישי והחברתי של הפרט, המשפחה והקהילה – הרי שימוש בטכניקות הטיפול הפסיכותרפי ליישום מטרות אלו נכלל בגידרו של סעיף 2 לחוק העובדים הסוציאליים והוא מותר לעובד סוציאלי.
סעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים
29. סעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים קובע כלהלן:
"לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי, אלא אם הוא פסיכולוג קליני".
נראה כי זה הבסיס לקביעתו של בית המשפט העליון בע"א 438/88 ברק נ' ועדת הרישום לפינקס הפסיכולוגים ואח', פד"י מד(1) 661 (להלן: "ענין ברק"), כי הגם שהעוררת שם רשאית לעסוק בחלק מתחומי הפסיכולוגיה, אין היא מוסמכת ליתן טיפול פסיכותרפי.
יודגש כי הדיון בעניין ברק היה בשאלה שונה, הוא הנושא של רישום בפנקס הפסיכולוגים ופרשנות סעיף 2(ב) סיפא לחוק הפסיכולוגים.
30. בחנתי את השאלה היש ללמוד מסעיף 9(ב) לחוק הפסיכולוגים, מכוח קל וחומר, כי אם לא כל פסיכולוג רשאי ליתן טיפול פסיכותרפי, אלא רק פסיכולוג קליני, הרי מי שכלל אינו פסיכולוג ודאי וודאי שאינו מוסמך לתת טיפול כנ"ל.
הגעתי לכלל מסקנה, כי לא כך הוא.
31. אודה על האמת, כי נוסחו של סעיף 9(ב) החזירני לימי הבחינות הפסיכומטריות ("שפן לא אוכל גזר, אלא אם הוא בעל עיניים ירוקות. האם גם מי שאינו שפן אוכל גזר?"...).
נראה כי כל שקובע סעיף 9(ב) הוא, כי מתוך אוכלוסיית הפסיכולוגים, רק הקליניים מוסמכים ליתן טיפול פסיכותרפי, אך אין הוא אומר דבר לגבי השאלה האם מי שכלל אינו פסיכולוג מוסמך לתת טיפול פסיכותרפי.
32. כפי שהובהר לעיל, משך שנים רבות נעשה נסיון – שטרם צלח – לחוקק את חוק הפסיכותרפיה. היינו ברי גם למחוקק כי נושא העיסוק בפסיכותרפיה אינו מוסדר ויש להסדירו.
33. גם מהצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מספר 4), הצ"ח 3122 תשס"ב עמ' 596, ניתן ללמוד כי המחוקק לא ראה בטיפול פסיכותרפי כפעולה שיוחדה רק לפסיכולוג קליני (הגם שזו פעולה שפסיכולוג סתם אינו רשאי לעשותה). וזו לשון סעיף 15 להצעת החוק (אשר באה לתקן את סעיף העונשין שבסעיף 53 לחוק הפסיכולוגים)
"ב. העושה אחד מאלה, דינו...
(1) עוסק בפעולה שיוחדה לבעלי מומחיות מוכרת, בניגוד להוראות סעיף 9(א) או נותן טיפול בפסיכותרפיה בניגוד להוראות סעיף 9(ב)".
אילו אכן טיפול פסיכותרפי היה מיוחד רק לפסיכולוג קליני, לא היה צורך בסיפא לתיקון המוצע. הסיפא מפנה להוראת סעיף 9(ב), האוסרת על טיפול פסיכותרפי לפסיכולוג סתם – ואינה מונעת טיפול כנ"ל מכל בעל עיסוק אחר, כפי שנאמר לגבי פעולות שיוחדו לפסיכולוג קליני.
לשם השוואה, ראה הצעת חוק העיסוק באקופונקטורה, הצ"ח 3138 תשס"ב, עמ' 670, שם נקבע בסעיף 2 להצעה ייחוד העיסוק ובסעיף העונשין, סעיף 19 להצעה, נקבע כי כל מי שיעסוק באקופונקטורה בניגוד לסעיף 2 יעבור עבירה.
34. סוף דבר, הגם שהמחוקק הגביל פסיכולוג סתם, להבדיל מפסיכולוג קליני, מלעסוק בפסיכותרפיה, לא ניתן למצוא בסעיף 9(ב) עיגון למסקנה כי מי שאינו פסיכולוג כלל לא מוסמך לעסוק בפסיכותרפיה.
את התשובה לשאלה האם מי שאינו פסיכולוג רשאי ליתן טיפול פסיכותרפי, אין למצוא בסעיף 9(ב), אלא בדין הכללי ובסעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים.
חוק הפסיכולוגים – סעיף 2(ג)
35. סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, קובע כהאי לישנא:
"לא יראו כעיסוק בפסיכולוגיה פעולה שעשה אדם באקראי או במהלך עיסוקו במקצועו כדין ובתום לב".
יצוין כי מדברי הכנסת עולה שמטרת סעיף זה הייתה להבהיר כי עיסוקם של עובדים סוציאליים ועובדי חינוך אינה עיסוק בפסיכולוגיה (דברי הכנסת, תשל"ז, כרך 79, עמ' 1996-1997).
36. היינו, חוק הפסיכולוגים עצמו הוציא מגדר תחולתו עיסוק שברגיל נתון לפסיכולוג, אם הוא נעשה בידי אדם העוסק במקצועו כדין, ובמהלך עיסוקו ובתום לב, עושה שימוש בטכניקה שניתן היה לשייכה לטיפול פסיכולוגי.
37. אמור מעתה: גם אם טיפול פסיכותרפי עוסק בריפוי הנפש, לא ניתן להתעלם מכך שבעלי תפקיד מסוימים, כגון עובדים סוציאליים ומרפאים בעיסוק, נדרשים, במסגרת עיסוקם וטיפולם הם, לעסוק גם בנבכי נפשו של האדם.
באם במסגרת עיסוקם במקצועם, הם עושים שימוש בטכניקות של טיפול פסיכותרפי, הרי נכנסים הם לגידרו של סעיף 2(ג) לחוק.
מעניין לציין כי גם בפרקים נבחרים בפסיכיאטריה, הוגדר הטיפול המשפחתי כסוג של פסיכותרפיה (שם, עמ' 561-573 וכן עמ' 611).
38. עוד עלה בידי לאתר כי באוניברסיטת חיפה, לשם הדוגמא, קיימת תכנית תלת שנתית ללימודי פסיכותרפיה, הפתוחה לעובדים סוציאליים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים ומטפלים באומנויות (מתוך אתר האינטרנט של אוניברסיטת חיפה, הפקולטה ללימודי רווחה ובריאות). היינו, בפועל, קיימת תכנית הכשרה מסודרת בפסיכותרפיה, אשר פתוחה לבעלי מקצוע שונים.
באין הגבלה מפורשת – לא ניתן להגביל עיסוקו של אדם
39. בבג"צ 5936/97 דר' לם ואח' נ' מנכ"ל משרד החינוך ואח', פד"י נג(4) 673 (להלן: "בג"צ לם"), נדונה שאלת העיסוק באבחון לקויי למידה. לכאורה, אבחון לקויי למידה מהווה אבחון והערכה של עניינים ובעיות בתחום השכלי וההתנהגותי של בני אדם, כמשמעם בסעיף 1 לחוק הפסיכולוגים. הגם שתחולת סעיף זה עצמו לא נבחן כלל בבג"צ לם, נראה כי לפחות העותרת 3 שם לא הייתה פסיכולוגית וחרף זאת, נקבע כי הנחיות משרד החינוך לגבי הגבלת העותרים מליתן חוות דעת לעניין לקויי למידה למשרד החינוך – אינן תקפות.
ניתן ללמוד מבג"צ לם, כי כדי להגביל עיסוק בתחום כלשהו, יש צורך בחוק מפורש וברור וכשאין בנמצא חוק כזה, לא ניתן להגביל את העיסוק, לאור חוק יסוד: חופש העיסוק (וראה גם דברי כב' הנשיא שמגר בעניין מיטרני).
40. לאחרונה (ביום 28.7.02) נתן כב' השופט חבש מבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א (מח-ים) 3472/01 האגודה הישראלית לכירופרקטיקה נ' קופת חולים לאומית ואח', טרם פורסם), החלטה בעניין העיסוק בכירופרקטיקה.
הגם שהמדובר בעיסוק שונה, ניתן למצוא קווים דומים בכך שאף שם המדובר בעיסוק בתחום טיפולי אשר אינו מוסדר באופן קונקרטי וברור בחוק. אף שם קבע כב' השופט חבש, כי בהעדר הסדר ברור, לא ניתן למנוע ממי שהוא בעל הכשרה מתאימה לעסוק בכירופרקטיקה (גם אם אינו חבר באגודה הישראלית לכירופרקטיקה).
41. אף הנני סבור, בשינויים המחויבים, כי כאשר אין הסדר חוקי ברור ולאור לשונו של חוק יסוד: חופש העיסוק, לא ניתן לומר כי מתן טיפול פסיכותרפי מוגבל רק לפסיכולוג קליני (או לפסיכיאטר, מכוח הרשיון על פי פקודת הרופאים).
סיכום
42. לאחר ה"תרפיה" של העיסוק בשאלת הפסיכותרפיה, נראה כי יישוב כלל הסוגיה באופן שלא תהא סתירה בין החיקוקים השונים מחד, ובאופן שייקח בחשבון את העובדה שהעיסוק בפסיכותרפיה דורש הכשרה, מקצועיות ושאינו מטרה לעצמו, מאידך, ניתן לסכם ולומר כי העוגן להסדרת העיסוק בפסיכותרפיה נעוץ בסעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים:
בעל מקצוע רשאי, במהלך עיסוקו כדין, לעשות שימוש גם בטכניקות טיפול פסיכותרפי, כל עוד הוא עומד בחובת תום הלב המנויה בסעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים.
חובת תום הלב מגלמת בחובה הן את הצורך בהכשרה מתאימה והן את הדרישה שהטיפול נחוץ לצורך היישום של העיסוק במקצוע.
43. אבהיר כי הגם שהנני סבור כי התוצאה אליה הגעתי מתחייבת לאור המצב החוקי הקיים, אינני סבור כי היא חפה מבעייתיות.
הבעייתיות נעוצה בהעדר הגדרה לטיפול פסיכותרפי, בהעדר דרישות מוגדרות להכשרה הנדרשת ובנקודות נוספות הנובעות מכך שאין הסדר ברור בחוק לעיסוק בפסיכותרפיה.
אתעכב רק באחד הכשלים, שלהבנתי מציב קושי מהותי – והיא שאלת החסיון.
כידוע, קיים בפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971 חסיון לרופא (לרבות פסיכיאטר), לפסיכולוג ולעובד סוציאלי. אין חסיון לבעלי תפקיד אחרים הנופלים בגידרו של סעיף 2(ג) לחוק הפסיכולוגים, דוגמת מטפל משפחתי, יועץ חינוכי ומרפאים בעיסוק למיניהם.
מאחר ובמסגרת הטיפול הפסיכותרפי חושף המטופל את נפתולי נפשו, העדר החסיון הינו בעייתי ביותר (לעניין חסיון לפסיכותרפיסט בחלק ממדינות ארה"ב, ראה האזכורים שבסעיף 5 לבג"צ 447/72 דר' ישמחוביץ נ' פקיד שומה לחקירות ואח', פד"י כז(2) 253).
44. אולם, כפי שנאמר הן בעניין ברק והן בעניין אגודת הכירופרקטים, אין לנו השופטים אלא את פרשנות החוק, ככל שניתן באופן שימנע תוצאות בלתי סבירות, אך אין אנו יכולים להסיג את גבולו של המחוקק ולתקן את החוק.
45. לא אוכל לסיים פסק דין זה מבלי לקרוא למחוקק לומר את דברו באופן ברור ולהסדיר בחוק את המדדים לעיסוק בטיפול פסיכותרפי, כך שרק מי שיעמוד במדדים שיקבעו, בין לעניין תואר ובין לעניין הכשרה, יהא זכאי לרשיון לעסוק בפסיכותרפיה, כך שמי שאינו בעל רשיון – לא יוכל לעסוק בכך, דוגמת הצעת החוק לעניין אקופונקטורה.
סוף דבר
46. לפיכך, לאור השאלה הבלבדית אשר הועמדה להכרעתי, לא ניתן לומר כי הנתבעת 1, כמטפלת משפחתית מוסמכת אליה הגיע גרושת התובע מכוח החלטת בית הדין הרבני על פי חוות הדעת של דר' גולומב ודר' ליאור, לא הייתה מוסמכת להעניק טיפול פסיכותרפי.
47. אשר על כן, התביעה נדחית.
48. בכלל נסיבות העניין, והגם שאופן התנסחותו של התובע בסיכומיו אינה לרוחי, להבדיל מטיעוניו הסדורים לגופם של דברים, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסכום נמוך, יחסית לריבוי ההליכים והבקשות שהיו בתיק שבפני, בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ.
49. ניתן היום, 3.9.02, בהעדר הצדדים.
50. הנני מוצא לנכון להתנצל בפני הצדדים על השיהוי הרב במתן פסק הדין.
51. המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.
_______________
מוקי לנדמן, שופט
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה